אני כותבת ומלחינה שירים  (במיוחד לילדים) ומעולם לא עלה בדעתי לכתוב ספר. לפני כ- 20 שנה נסעתי עם הורי לבולגריה וביקרנו בבית בו נולדתי. עד לביקורי זה לא זכרתי דבר הקשור לתקופת ילדותי הרחוקה. לפתע, כשעמדתי מול הבניין הישן, התרחש דבר מוזר: עוד לפני שנכנסנו פנימה, ראיתי בדמיוני את דירת ילדותי; את הרהיטים, השטיחים, התמונות שעל הקירות, אפילו הפרט הקטן ביותר לא נעלם מעיני למרות שחלפו עשרות שנים מאז גרתי בבית הזה. ראיתי את המעקה המוזר בחדר המדרגות, ואף זכרתי את השכנים ושמותיהם. הרגשתי כאילו הניחו זכוכית מגדלת על גרגיר חול ששכחתי על דבר קיומו. כשחזרתי לארץ, גמלה בלבי החלטה לכתוב ספר בו אתעד את מה שחוויתי. חלפו מספר שנים עד שהתחלתי לכתוב את הספר וככול שהתקדמתי בכתיבתו, התעופפה לה זכוכית המגדלת מעל והאירה את שמי ילדותי. בספר זה אני מעלה על הכתב את כל זיכרונותיי בין השנים 1938 – 1948 , מהיום בו החלו השמועות על מלחמה ועד לעלייתנו ארצה. אני מתארת את חייה של ילדה קטנה, את חוויותיה ואת הדרך בה היא רואה את המתרחש בחיי היום יום. אני מתארת את תחושותיה לנוכח המתרחש סביבה, גם ברגעים שמקלט הרדיו פלט שירי לכת וחדשות צורמניות וגם כשצריכה הייתה להתמודד עם מכירת עגלת התינוקות שלה כאשר הייתה בת שלש. דרך כתיבת זיכרונותיי, אני חולקת עם דור ההמשך רגעים קסומים של ילדות רחוקה מארץ הולדת אחרת. לכן, למרות שהסיפור מתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, לא כל המסופר בו הוא על מלחמה ואזעקות. הסיפור הוא שרשרת זיכרונותיי המהווים את העבר החי איתי בהווה